פרק 8 -; אמא'לה! : Cho La...
בבוקר יום שישי, היום ה-11 שלי למסע, אני נפרדת מ- Gokyo (גובה: 4790מ') ויוצאת ל- Dragnag\Thangnag -; רק כשעתיים הליכה דרומית-מזרחית מגוקיו, מהצד השני של קרחון Ngozumba.
הישוב הזעיר הוא נקודת הזינוק לחציית הצ'ולה פס.
השביל היוצא מגוקיו מטפס אל ה- terminal moraine (ה"גבעה" שמעל ל- guest houses) ואז צונח אל תוך ערמות האדמה האפורה שמכסה את הקרחון (שימו לב: המסלול בפועל שונה מאוד מהסימון במפה!).
הליכה על קרחון תמיד טמון בה אלמנט כשלהו של סכנה. וכאן קל מאוד לשכוח שנמצאים על כזה -; בגלל העפר שמכסה את הקרקע ובגלל שהשביל הוא בסה"כ ברור מאוד, קליל ונוח.
אבל פה ושם, ממש לצד השביל, חולפים ע"פ אגמון קרחוני או חלקת קרח חשופה, נוטפת מים -; הם יפים מאוד ומעניינים מאוד אבל הם גם משמשים תזכורת לאופי הבוגדני, הלא יציב של השביל. ולמי שזה לא מספיק -; פה ושם נשמעים קולות נפץ וחריקה ואיזה סלע מתגלגל לו על העפר או צונח אל המים.
בסה"כ, בתנאי ראות טובים, נכון לתקופה בה אני הלכתי (לשבילים ע"ג קרחון יש נטייה להשתנות מדי פעם), זה קטע קצר ומהנה מאוד שלא צריך לחשוש ממנו.
Dragnag (בגובה: 4700מ') הוא כפרון זעיר. יש בו 4-5 בתי הארחה ועוד כמה בתים פשוטים מאוד.
לפני הטרק קראתי שבתי ההארחה כאן כולם בסיסיים מאוד. זה ממש לא נכון. ה- guest house בו התארחתי -; "Chola Pass Resort" -; הוא מהטובים שהיו לי בכל הטרק (עם חדר המקלחת הכי נקי ונעים). אפילו wifi יש שם (אם כי יקר ודי איטי -; 25 רופי לדקה).
מטיילים שהתארחו בבתי הארחה אחרים אף הם היו מרוצים.
גם המיקום של Dragnag הוא יפה מאוד -; אמנם לא דרמתי כמו Gokyo, עם האגם הכחול-טורקיז המהמם שלו -; אבל בהחלט מאוד נעים שם.
מכיוון שהמרחק מ- Gokyo קצר מאוד, אחרי שהתארגנתי בחדר, נחתי ועשיתי קצת כביסה -; יצאתי בשביל דרומה, לבדוק את הצד המזרחי של העמק. הלכתי כשעה בדרך קלה, נוחה ונעימה, לאורך נחל ואז פשוט הסתובבתי וחזרתי ל- Dragnag באותה דרך יפה (השביל הזה מוביל בסופו של דבר, אחרי דרך ארוכה מעל גדתו המזרחית של ה- Dudh Koshi -; עד ל- Phortse בתחתית העמק).
ועכשיו למשימה שלשמה התכנסנו כאן: ה- Cho La.
שמו של מעבר ההרים הזה הולך לפניו כקטע הקשה בטרק. וזה כנראה גם נכון - לבאים כמוני ממערב.
ידעתי את זה כבר לפני שיצאתי לדרך, אבל האמת היא שממש לא הייתי מודאגת. Cho La "ישב" לי אי שם בתודעה כמשהו שידרוש מאמץ כלשהו ו... זהו. בעיקר לא ממש חשבתי עליו, הייתי עסוקה "ברגע".
הדאגה החלה לחלחל לתוכי ב- Gokyo. המטיילים שם נחלקים ברובם לשתי קבוצות: אלו שבאים מצ'ו-לה ואלו שהולכים לצ'ו-לה. ולפחות כשאני הייתי שם, אלו שהשתייכו לקבוצה הראשונה היו עסוקים בלהפחיד אותנו -; אלו השייכים לקבוצה השנייה -; ע"י שלל תיאורי זוועה ("בכיתי כל הדרך למעלה", אמרה לי מטיילת שהלכה עם מדריך ופורטר)...
טוב, אולי אני מגזימה. האמת שרוב המטיילים פשוט ניסו לסייע באינפורמציה מועילה -; גם אני מצאתי את עצמי נשאלת ומספרת שוב ושוב על הצ'ו-לה, אחרי שעברתי אותו.
אבל בפועל השיחות בגוקיו היו מבחינתי מעוררות דאגה.
בשורה התחתונה -; המליצו לי (מאוד!) לשכור פורטר לצורך המקטע הזה ("אל תעיזי לעשות את זה בלי פורטר!" התריעה בפני אותה מטיילת בדאגה כנה). ולאחר ש"התבשלתי" יומיים בתוך ענן של דאגה, החלטתי שזה בדיוק מה שאעשה -; ולו בשל להוריד את מפלס המתח.
בדיעבד: אין לי ספק שגם עם התרמיל הכבד שלי הייתי עוברת את צ'ולה! ויחד עם זאת -; אני מאוד שמחה על ההחלטה שלי. זו אכן עלייה מאוד תלולה וקשה! ובטוואי סלעי ובהחלט לא פשוט. הקטע קשה יותר ללא ספק לבאים, כמוני, ממערב (אם כי גם לרדת את המדרון הזה זה לא פשוט בכלל).
תודות לפורטרית שלי -; Manesa, בחורה בת 16 בלבד (!!!) ששכרתי דרך ה- guest house ב- Dragnag -; היה לי בוקר נפלא. קל זה עדיין לא -; גם בלי תרמיל -; אבל זה גם ממש לא היה קשה מדי. התנשמתי והתנשפתי כהרגלי (בשלב זה, כבר לא התרגשתי מהתופעה) אבל בסה"כ -; ממש נהניתי מהאתגר.
מאחר ויצאנו מה- guest house הכי מרוחק (מערבי) בכפר, ומכיוון שתיאמנו בינינו (מדריכים ומטיילים) את שעת היציאה (ל- 5:30 בבוקר, כדי להימנע עד כמה שאפשר מהליכה בראות מוגבלת -; שאז הסיפור הופך למסובך הרבה יותר) מצאנו את עצמנו, Manesa ואני, חולפות בזה אחר זה, אחרי כל המטיילים, מדריכים ופורטרים, בשיירה שיצאה בבוקר מזרחה. עד שדי מהר, מצאנו את עצמנו מובילות את "העדר" הקטן (ואף הולכות ומתרחקות ממנו קדימה).
השביל מתחיל בעלייה מתונה יחסית (קטע שנדמה לי שעורך כ- 40 דקות עד שעה), עד שמגיעים לקטע האחרון -; הטיפוס ל- Cho La Pass עצמו. זה מסוג מעברי ההרים שאת עומדת מולו/מתחתיו ולא מבינה איך תגיעי למעלה...
זה לא הטרק הראשון שלי ולא הפעם הראשונה שאני עומדת בתחתית של דרדרת אבנים תלולה ואדירה וחושבת לעצמי "what the fuck?!?!". אני כבר מספיק מנוסה כדי לדעת שאם "כולם" עושים את זה -; גם אני יכולה. הרי אני לא מאלתרת - יש כאן דרך, והולכים אותה אנשים - כל יום, כל עונה.
הדרך להתמודד עם קטע כזה, בעיני, היא לפרק אותו לצעדים -; divide and conquer (או "הפרד ומשול" שלנו...) - זה עובד! לא צריך לחשוב על "להגיע" למעלה -; רק לחבר צעד אל הצעד הבא אחריו וכך הלאה!
נכון שבגובה של 5000מ' ומעלה -; כל עליה היא הרבה יותר קשה, וכל צעד הוא גם נשיפה ושאיפה ועוד חמש או שש כאלו... -; אבל יצאנו מוקדם ולא צריך למהר.
בגלל האופי המאוד סלעי של המדרון -; אין כאן ממש שביל. כל אחד מפלס לעצמו דרך -; בעצמו או בעקבות מי שמוביל אותו (Manesa, במקרה שלי, שהלכה עד כאן אחרי, אבל פה -; בתבונה רבה "השתלטה" על העניינים). הסלעים הם בגדלים שונים ומשתנים -; מאבנים קטנטנות ועד בולדרים עצומים -; וצריך להיות מרוכזים ולהיזהר כשמניחים את הרגל -; לא להניח משקל על מדרך לא יציב וגם לא לדרדר אבנים למטה (שיכולות ממש לסכן את אלו שבתחתית המדרון).
הנוף הוא מאוד יפה לאחור והכי יפה כשמגיעים לפס Cho La (גובה 5330מ') עצמו!
מהצד השני של מעבר ההרים המדרון (שאחרי ירידה קצרצרה תלולה מתמתן מאוד) מלא שלג ויש אגם והרבה הרים יפים (אם כי אני זכיתי ליום שהיה די מעונן בכיוון הזה).
נפרדתי מהפורטרית הצעירה בתוך שדה השלג והמשכתי לבדי.
ההליכה בשלג היא מאוד קלה. הולכים בתוך שביל צר אך ברור ונוח (ממש שוחה קטנה) ש"חצוב" בשלג, ע"י צעדיהם של המטיילים שעברו כאן קודם, כ- 20 דקות עד שמגיחים אל הסלעים מהצד השני (קטע השלג עשוי להיות בעייתי אחרי סופת שלג טריה או כשתנאי הראות לקויים).
קצת הלאה יש איזשהו קטע שבו קצת קשה לזהות את הדרך (שוב -; בגלל הסלעים לא ניתן להבחין ממש בשביל ויש לעקוב אחרי ה- cranes). הדרך לא לטעות (בדיעבד) היא להיצמד לסלעים הגדולים/המדרון שמימין. אני הלכתי קצת שמאלה/למטה מדי -; לכיוון הקרחון -; ומצאתי את עצמי קצת מתחת לדרך. "קצת" במקום כזה זה אומר -; מהצד השני של ערימת סלעים במדרון תלול... ושם סיכוי להבחין בסימן הבא...
המדרון עליו הלכתי הלך ונעשה תלול וקשה לניווט בכיוון שלי ומכיוון שלא ראיתי סימון -; נעצרתי. מצד אחד -; ידעתי שאני ממש-ממש ליד השביל (אין שם הרבה לאן לטעות -; החלק העביר הוא בסה"כ צר) אבל מצד שני -; לא הייתי בטוחה בדיוק איפה אני אמורה לעבור. ידעתי שיש קבוצות מטיילים מאחורי והחלטתי לחכות -; להם או למישהו שיגיח מלמטה.
בעצבנות גוברת, חיכיתי כ- 10 או 15 דקות (שנמשכו כמעט נצח!) עד שזוג אוסטרלים חמודים, שפגשתי בגוקיו שני ערבים קודם לכן, הופיעו מעלי. המדריך שלהם סימן לי לטפס בחזרה במעלה המדרון התלול (זה נשמע כמעט כלום, "רק" 20 מטר -; אבל עם התיק הכבד שלי, בגובה של כ- 5000מ' ע"ג סלעים... זה לקח לי אולי 10 דקות של כמעט זחילה...).
הצטרפתי לאוסטרלים, למדריך הנחמד שלהם ולפורטר -; כשאני מודה להם על הסיוע תוך התנשפויות ואני נוטפת זיעה -; וביחד עשינו את יתרת הדרך בירידה ל- Dzonglha (בגובה 4830מ').
עוד יום עשיר נופים וחוויות -; 6 וחצי שעות אינטנסיביות -; שבסופו עברתי מחנה: אני שייכת מעכשיו (ולעד!) לאלו שעברו את Cho La!!!.
