את הבוקר הראשון שלנו בקהיר אנחנו מתחילים בממפיס, כי גיזה מכוסה ערפיח של בוקר (לפי הייסאם זה קורה כל בוקר, אז שימו לב), ומהפירמידות רואים רק צללית. הדרך לממפיס עוברת בשכונות המערביות של קהיר, והטינופת חוגגת. היינו בדלהי, קטמנדו, אדיס-אבבה ודר-אס-סלאם, ואף אחת מהן לא מטונפת כמו קהיר. נראה שהשלטונות כאן פשוט ויתרו, וערמות הזבל ניצחו. חבל.
אחרי ארוחת הבוקר הדי מאכזבת שקיבלנו ברכבת, הייסאם מארגן לנו ארוחת בוקר אמיתית בבית קפה (סוג של) שליד הכניסה לממפיס - פול, פלאפל, סלט ופיתות, עם קפה ותה לקינוח. דווקא אחלה ארוחת בוקר, למרות המראה של המקום.
ממפיס היתה איזור המגורים של הפרעונים ובירתה הקדומה של מצרים, החל מסביבות שנת 3,100 לפנה"ס. כאן ניצבו ארמונות המלכים שמהם לא נותר דבר כמעט. כנראה שהיה להם הרבה יותר חשוב להשקיע במקדשים ובקברים מאשר במגורים. המבנים שנותרו מהתקופה נמצאים בבית הקברות של ממפיס, סקרה, שם נבקר בהמשך היום.
מה שנותר כאן מעיד על הגדולה של מה שנעלם. פסל רעמסס השני, לדוגמא, שהוא המוצג המפורסם ביותר של ממפיס, הוא מדהים. זה פסל עצום (אם היה נשאר שלם גובהו היה כ-20 מטר) המתאר את הרעמסס עם זקן מלאכותי, המעיד על כך שרעמסס ראה בעצמו אל (צנוע כבר אמרנו?), וחצאית קילט שנועדה לטקסים דתיים. עבודת הפיסול מדהימה, ומזכירה לנו קצת את פסלי לאונרדו דה ווינצ'י. הפסל נמצא רק בשנת 1821 (כמעט 5,000 שנים לאחר פיסולו) כשהוא קבור בתוך בוץ הנילוס. מהנדס מהצבא האנגלי בנה מערכת מנופים מיוחדת והצליח לחלץ אותו מהבוץ ולהעבירו לכאן. כיוון שרגליו חסרות, הוא מוצג בשכיבה, ומכאן שמו – פסל רעמסס השוכב.
המוזיאון הפתוח כולל עשרות פסלים נוספים שמגבירים את ההרגשה שהיה כאן משהו עצום. יש כאן פסל השל שילוש הקדוש של ממפיס – פתח, סחמט ונפרטם – שלושת האלים החשובים של העיר; ספינקס מאבן אלבסטר של המלכה חצ׳פסות (אולי) שהוא פשוט מדהים, עם גוף אריה ופנים אנושיים עם רמז לנשיות, שהוביל את החוקרים להשערה שהוא מימי המלכה חצ'פסות; הפסל "הקטן" של רעמסס (רק 8 מטר), ועוד , ועוד. ממפיס הוא מוזיאון ממש טוב ששווה ביקור.
מכאן אנחנו ממשיכים לסקארה, בית הקברות של מלכי ממפיס. משמעות השם סקארה היא התמצאות, והמקום שימש את ממפיס בעת שהייתה בירת מצרים העתיקה, ואת תושבי האיזור בכלל החל בתקופה הטרום שושלתית ועד התקופה הקופטית. זהו בית קברות ענק, אורכו כ-40 קילומטרים (!!!). אנחנו מתמקדים באתר החשוב של סקארה - מקדש ג׳וסר, עם פירמידת המדרגות שהיא פירמידת האבן הקדומה ביותר בעולם, שהאבנים לבנייתה הובאה ממחצבות שנמצאות ממזרח לנילוס. רק אחרי ג'וסר הפכה הפירמידה למבנה הקבורה המועדף על מלכי מצרים. עד אז הם נקברו בקברים פשוטים יותר הנקראים “מסטבות”.
פירמידת ג'וסר היא פירמידת מדרגות, עם 6 מדרגות עצומות. גובהה 62.5 מטרים, והייסאם מסביר לנו שהיא הוקמה בשלבים. בהתחלה נבנתה “מסטבה” בעלת קומה אחת, ורק כאשר היא הייתה מוכנה, והמלך עדיין היה בחיים, הציע לו המהנדס הראשי שלו, אִמחוֹתֶפּ, לבנות כמה “מסטבות”, זו על גבי זו, והשאר היסטוריה. אמחותפ היה גאון בתחומים רבים, ובהמשך גם הועלה לדרגת אל ע"י היוונים.
אנחנו מסתובבים בערפל האופף את הפירמידה ומנסים להבין את גודלה. והיא גדולה. לוקח קצת זמן לערפל להתפזר, אבל אז היא מופיעה מולנו בכל עוצמתה. וואו. לפני הפירמידה יש מגרש עצום וריק ששימש, כך מספרים, מגרש משחקים שעליו היה המלך אמור להרוג פר ולהניף עמוד גדול כדי להפגין את כוחו, בפסטיבל שהתקיים כאן כל שנה בימי הפרעונים. מסביב יש מבנים ששימשו כל מיני טקסים ועניינים, אבל זה צ'יפס, הפירמידה מתנשאת מעל הכל והיא באמת מ ד ה י מ ה.
עכשיו, אחרי שראינו פירמידה (יש 110 פירמידות מימי הפרעונים במצרים), אנחנו מוכנים ל – ה – פירמידות, הפירמידות הגדולות של גיזה. אבל לפני זה מבזק חדשות - בני ישראל לא בנו את הפירמידות!!! עמוק בפנים ידענו, אבל התמונות של הפירמידות כל שנה בהגדה של פסח עושות את שלהן, וכשהייסאם מספר לנו שכל הפירמידות במצרים נבנו בסביבות 2,500 לפנה״ס, הרבה לפני שאברהם הפך להיות אבינו, יש בנו שמץ של אכזבה. כבר התחלנו להרגיש קשר אישי לפירמידות, בסגנון של "הי, שמעתם על הפירמידות? אז סבא של סבא של סבא של סבא שלי בנה אותן.....". אז לא. בנו אותן בעיקר מצרים, שגרו כל חייהם באתר הבנייה ואף נקברו שם בסביבה.
פתגם מצרי עתיק אומר (בתרגום חופשי): "כל אדם מפחד מהזמן, אבל הזמן מפחד מהפירמידות". זהו אכן באחד המקומות הבלתי נתפשים, בלתי מובנים ובלתי אפשריים, שכל בן תרבות בעולם מכיר וחולם לראות מקרוב. אנחנו הגשמנו. לא רואים לפי החיוך?
פירמידות גיזה הן בסך הכל קברים, אמנם של פרעונים מהשושלת ה-4 של מצרים העתיקה, אבל קברים. אבל איזה קברים?!?! יש כאן 3 פירמידות ע נ ק י ו ת - הגדולה של אבא ח'ופו, הבינונית של בנו חָאפְרוֹ והקטנה (גם כן קטנה) של נכדו מנכאורע – ועוד שש פירמידות קטנות יותר, פירמידות הנשים, שבהן נקברו אמהות, נשים ובנות של שלושת המלכים. למה שש ולא תשע? הרי לכל אחד מהפרעונים הללו היתה אם, אישה ובת? זאת חידה שתצטרכו לפתור לבד. אנחנו פתרנו.
על הפרמידות שומר הספינקס, אבל אליו נגיע בהמשך. אנחנו, כמו כל התיירים כאן, מנסים לתפוש את הגודל, את העוצמה ובעיקר את ה"איך". איך לכל הרוחות בנו את המפלצות הללו לפני כמעט 5,000 שנים, בלי ציוד הנדסי כבד, עם אבנים שהגיעו מאות ק"מ מכאן????
קצת פרספקטיבה – אנחנו עומדים ליד מבנים שניצבים כאן מעל 5,000 שנה. יותר מאלף שנים לפני אברהם אבינו, 3,000 שנים לפני ישו ו-3,500 שנים לפני מוחמד, הן כבר ניצבו כאן. אחד המותגים הכי מוכרים בעולם, אם לא ה.... הרבה אחרי שהפסיקו לבנות פרמידות, והרבה אחרי שהפרעונים שהקימו אותן נעלמו, הפירמידות העצומות הללו ממשיכות לעמוד במקומן ולמשוך תיירים ונוסעים מהתקופה הפרעונית המאוחרת, דרך התקופה הרומית, ימי הביניים ועד ימינו. בתקופה ההלניסטית הופיעה הפירמידה הגדולה של חופו ברשימת שבעת פלאי תבל (בהחלט מגיע לה), והיא האתר היחיד ברשימה הזאת ששרד עד היום.
מטורף כבר אמרנו? אז נגיד שוב ונעשה שטויות כמו כל התיירים. הי,אנחנו תיירים.
אנחנו עולים לתצפית פנורמית על הפירמידות. מתעלמים מהרוכלים שמנסים למכור לנו שטויות, מרוכבי הגמלים שמנסים למכור לנו רכיבה בשקיעה על גמל מול הפירמידות (או לקנות את הבנות), ומהמוני התיירם שמצטלמים מסביבנו, ומתרכזים בפלא הפרוש מולנו. אכן חלום שהתגשם. יש לנו פירמידות בעיניים.
לסיום אנחנו הולכים לבקר את הספינקס. יש הרבה ספינקסים בעולם, אבל ה – ספינקס יש רק אחד - השומר הנאמן של הפירמידות. פסל אבן עצום של יצור מיתולוגי, ספינקס, שיש לו גוף של אריה וראש אדם. של מי הפנים לא ממש ברור, כי חלק גדול מפניו חסר, אבל זה יכול להיום חאפרו שהקים אותו, או חופי (מהשושלת הרביעית שפניו מופיעות על הרבה פסלים בסביבה) או אולי מישהו אחר. כך או כך, הוא באמת מרהיב!!!!!
הספינקס הוא המונולית (פסל העשוי מגוש אבן יחיד) הגדול ביותר בעולם - אורכו 73.5 מטרים, רוחבו כ-6 מטרים וגובהו המקסימלי כ- 20 מטרים. עצום כבר אמרנו? הספינקס כוסה בחולות המדבר ונשכח לגמרי במשך מאות שנים. בתקופת המלך תחותמס ה-3 הוא נחפר מחדש וחזר לגדולתו. אני אישית חושב שהספינקס, ולא הפירמידות שהן בסך הכל צורה הנדסית, הוא הדבר המדהים ביותר במצרים, אבל זה רק אני.
עם דמעות בעיניים (אולי בגלל סופת החול המשתוללת כאן) אנחנו נפרדים מהפירמידות והספינקס וחוזרים למלון שלנו (Meridian Pyramids), שגם ממנו נשקפות הפירמידות.
סוף מדהים ליום עוד יותר מדהים. מי שלא הבין – אנחנו ממש אוהבים את מצרים.
