פעם כשהייתי קטנה היינו נוסעים כמעט כל חופש גדול, ובכלל זה גם חופש סוכות או פסח, לכינרת. לא היו אז אוהלים ממוזגים ובתי מלון היו נחלתם של עשירים בלבד. כל מי שנולד בשנות ה-70 יודע בוודאי על מה אני מדברת. ואיכשהו, למרות החום הנורא שום דבר לא הפריע לנו. היינו נוסעים לכינרת עם כל החברים של ההורים וילדיהם, מעמיסים על הגג של האוטו את כל הבית, קושרים בחבלים והיידה! נוסעים.
היום אני אמא לשניים. הגדול שלי כבר בן 7 ועדיין לא ראה את הכינרת! אז החלטתי שדבר כזה לא יכול להיות ושהגיע הזמן שאנחנו, או ליתר דיוק שני ההורים שבחבורה, נפסיק להתעצל ולהתפנק ונצא פעם אחת כמו שצריך לקיימפינג בכינרת. הייתי נחושה בדעתי ולמרות שבן זוגי הוא האחרון שיסכים להיכנס לאוהל בזמנו החופשי, הודעתי לכולם שבחופש פסח הקרוב אנחנו יוצאים לקמפינג בכינרת!
כמובן שאת כל האירגון הייתי צריכה לקחת על עצמי, לא היה סיכוי שבעלי היקר ישתף פעולה עם העינוי הזה, אך לצערי כשהתחלתי לברר לאן אנחנו נוסעים בדיוק בכינרת הבנתי שאני כבר באיחור קל. כל החופים הפרטיים, אלה שבהם ניתן להזמין מקום מראש, כבר היו מלאים עד אפס מקום. כמעט ונאלצתי לוותר על התכנית, עד שנתקלתי בכתבה כלשהי באינטרנט שהסבירה כי ישנם חופים ציבוריים אליהם ניתן להגיע גם מבלי לשמור מקום. עשיתי כמה טלפונים, רק כדי לוודא שלא נגיע מהמרכז עד לכינרת ונגלה שאין לנו אפילו חלקה של כמה מטרים לשים עליה את הראש. להפתעתי כולם אמרו שלא צריכה להיות בעיה ושאם אני רוצה להיות בטוחה אני יכולה להרים טלפון לפני שיוצאים בבוקר ולוודא שימצאו לנו מקום.
החלטתי שאם ההורים שלי יכלו לעשות כך כל שנה מבלי לשריין מקום, אז אין סיבה שגם אנחנו לא נוכל, וחלאס להתפנק! אנחנו נוסעים וזהו! יהיה בסדר, אמרתי לעצמי.
אבל יש דבר אחד שאמרתי לעצמי שאני לא מתפשרת עליו: חוף שקט. אין מצב שאנחנו ישנים בחוף רגיל עם כל עם ישראל. מסתבר שיש כזה דבר “חופים שקטים בכינרת” וחלקם גם חופים ציבוריים. כבר דמיינתי איך אנחנו מגיעים לחוף שקט, פסטורלי, ממש כמו פעם כשהייתי ילדה. כבר דמיינתי איך אני אומרת לבעלי: “אמרתי לך שזה יכול להיות כייף”!
אז ארזתי מזוודה ותיק, ועוד תיק. ומכוון שאני אשה ייסודית שחושבת על הכל, אפילו טרחתי להכניס ציוד קמפינג נלווה שיהיה על כל צרה שלא תבוא. מספריים, חבלים, אזיקונים ומה לא.
אתם בטח כבר רוצים לשמוע את השורה התחתונה, אז אני לא אספר בפרוטרוט איך בסוף יצא שהגענו בדיוק באותו יום שבו החלה השרקייה של פסח להשתולל בכינרת ואיך בסוף יצא שעם החבלים שהבאתי היינו צריכים לקשור את האוהל שלא יעוף, ואפילו שקלנו לקשור גם את הילדים.
אבל השורה התחתונה והטיפ האמיתי שבגללו אני עכשיו כותבת לכם, הוא שאם גם אתם אינכם מנוסים עדיין ומכירים היטב את חופי הכינרת ואיפה כדאי או לא כדאי לעשות קמפינג, אני ממש, אבל ממש לא ממליצה לכם ללכת על חוף גופרה שברוב המקומות באינטרנט מצאתי רק תשבוחות עליו. אנחנו הגענו לחוף גופרה אחרי שהבנו שמדובר בחוף שקט, כזה שבו המוסיקה עם מגברים אסורה, חוף מוסדר למשפחות. אמנם היה לנו מזל שבכלל היה לנו בסוף מקום מסודר לאוהל, פינה מתוחמת עם מקרר ונקודת חשמל, אבל בעניין המוסיקה, איך לומר? היה רחוק ממה שהבטיחו לנו.
אמנם בשלב מסוים הגיעו 3 חבר'ה שהעירו לכל הישראלים הטובים מסביב על המוסיקה הרועשת ודרשו להנמיך את המגברים, אבל זה היה רחוק אלף שנות אור ממה שאני דמיינתי כשהבטיחו לי חוף שקט. החבר'ה האלה, נקרא להם פקחים לצורך העניין, הגיעו אחרי לפחות שעתיים כשכבר ממש כאב לי הראש והייתי על סף ייאוש אטומי, וגם כשכבר הגיעו זה לא שממש דרשו מהחברים מסביב להשתיק את המוסיקה הרועשת. ביקשו להחליש. אז החלישו. נכון. אבל בהתחשב בווליום שבה השמיעו את המוסיקה לפני כן, גם כשהחלישו זה עוד לא היה נחשב לממש חלש בעייני. וזה לא שאני לא אוהבת שמח, וגם מוסיקה מזרחית אני מוכנה לסבול לפעמים בשביל החוויה, אבל מפה ועד לשמוע אותה עד 22:00 בלילה? זה כבר היה פשוט יותר מידי בשבילי.
אז אם לסכם, אני עדיין שמחה שנסענו לכינרת. הילדים מאד נהנו, גם אם הפעם לא זכו אפילו לטבול במימייה כי פשוט היה מסוכן מידי, אבל אנחנו כנראה למדנו שיעור חשוב לקראת ביקורנו הבא בחופיה: הכינרת של היום היא כבר כנראה מזמן לא הכינרת של פעם, ובפעם הבאה שנגיע אין ספק שנדאג להגיע לחוף פרטי. אמנם נשלם קצת יותר, אבל לפחות נקבל קצת שקט כמו שהבטיחו לנו.
