פרק 11 – נפרדים מדרך החוף (Camino Costa)
יום הליכה 9 (24.5.22) – מויגו (Vigo) ועד לרדונדלה (Redondela)
השחר עדיין לא עלה על העיר ויגו. בחוץ חושך מוחלט, ואילו כאן בהוסטל (אלברגה) שלנו אנחנו מנסים בכל כוחנו להיאחז בשינה. בין חמש וחצי לשש מתחילים להישמע קולות של צליינים המכינים עצמם לצאת לדרך. אלה הם המשכימים קום שכנראה גם הלכו לישון מוקדם. בצד נחירות קלות, המשמשות כמוזיקת רקע לשוכני ההוסטל, מתחילים להישמע קולות זמזום של רוכסנים נפתחים ונסגרים, רוכסני מזוודות, תיקי ציוד ותרמילי גב. הכל נעשה בשקט מתחשב כזה, לא להעיר את הישנים, ורק אור הטלפון מתא המיטה הסגור עם הוילון התכלכל מסגיר את העובדה כי מי שישנה או ישן במיטה הזאת עד לפני זמן קצר עומד לצאת לדרך.
בשש לערך מתחילים קולות הרקע להתחזק, אנשים מתחילים לצאת מתאי השינה, בינתיים בודדים מהם, ואילו אחרים דווקא מעמיקים את נחירותיהם רגע לפני שיאלצו לעזוב את המיטה החמה. בשש וחצי מתחזקים קולות היוצאים לדרך. אנשים נזהרים לא לעשות רעש, וזה יפה ומתחשב. רוכסנים מממשיכים להיסגר בעלטה, בצד כמה נחירות נואשות המתחננות לעוד קצת שינה בטרם נצא כולנו להליכת יומנו. איכשהו השעה שמונה הגיעה הבוקר מוקדם מדי, והבחור שאוסף את התיקים שלנו הגיע דווקא היום בדיוק בזמן ופגש את אספי, שהיה הראשון להוציא את מזוודתו לפינת חדר האכילה. "איפה כל התיקים האחרים?", תוהה הבחור ואספי מושך בכתפיו ואומר לו שהוא הולך לבדוק, במטרה להרוויח לנו עוד קצת זמן. וכך קורה שאנחנו, שלא קלטנו שבעצם כבר שמונה, ממהרים להתלבש ולדחוס דברים למוצ'ילות כדי להביא אותן לבחור שמעביר ציוד מה שיותר מהר. אחר-כך נגלה כמובן שבלהט הקרב יש דברים ששכחנו להכניס למוצ'ילות ועכשיו נצטרך לסחוב אתנו בתיקי הגב כל היום...
נראה לי שגלי, שמלכתחילה לא התלהבה מהקטע של ההוסטל (בשונה ממני), חוותה הלילה התנסות שלא תשכח עוד זמן רב. בזמן שאני חרפתי כמו תינוק ולא שמעתי דבר, היא מספרת שהיתה כאן הלילה סימפוניה של נחירות שאיימה למוטט את תקרת ההוסטל, עד כדי כך! כן, כן. לאות הזדהות עם החוויה הזאת אנו מצלמים יחד את התמונה הזו ביציאה מההוסטל:
טוב, היום אנחנו מסיימים את החלק של שביל החוף (Camino Costa) בקמינו פורטוגז, כולל ה-Senda Litoral שהלך בצמוד לחוף האטלנטי, ומצטרפים בסופו של יום ההליכה, כשנגיע לרדונדלה (Redondela), לנתיב המרכזי של קמינו פורטוגז. הערב, וכמובן ממחר בבוקר, ניפגש עם רוב צועדי הקמינו פורטוגז שבחרו ללכת בשביל המרכזי של הקמינו, בשונה מאתנו, המיעוט, שבחרנו בשביל החוף. פתאום הקמינו יתמלא בצועדים, כך אני מעריך, ויש התרגשות באוויר!
כרגע לא רבים צועדים במקביל לנו, אולי 30-20 עולי רגל מדי יום, לא יותר. חלקם הולכים במקטעים קצרים יותר, כך שאולי פגשנו בהם פעם אחת וזהו. יש רק בודדים שממש צועדים אתנו באותו קצב רוב הדרך ופגשנו בהם כבר מספר פעמים. כן, הולך להיות מעניין, אולי דומה יותר לחלקו האחרון של הקמינו פרנסס, כי חלק מהצועדים שנפגוש מרדונדלה הם כאלה שהתחילו בטוי (Tui) כדי לצעוד ב-100 הק"מ האחרונים של הקמינו ולזכות בתעודת הקומפוסטלה לכשיגיעו לסנטיאגו. אגב, לפי נתוני 2019 (טרום קורונה), לפחות 50% מהצועדים בפרנסס מצטרפים בסאריה ל-100 הק"מ האחרונים.
מויגו תחתית אנחנו צריכים להגיע עכשיו לויגו עלית, וכך אנו עולים שוב לכיכר הפורטה דו סול כדי להיפרד מ-El Sireno, סמלה של ויגו המודרנית, שניצב עכשיו בלב כל השיפוצים שמסביב. העיר רק מתעוררת עכשיו, והמסעדות שבכיכר עדיין ריקות, כשהשולחנות והכיסאות ממתינים בסבלנות לסועדי היום החדש. לא הרחק מכאן, מיד אחרי הכיכר, נמצאת אנדרטה עם פסל נוסף, מפסליה הידועים של ויגו שנקרא 'אנדרטת העבודה' או 'הדייגים' (Monumento ao Trabalho) של רומן (1991). זהו פסל מאסיבי ובעל עוצמה המציג את הדייגים של ויגו בעבודתם הקשה, ועכשיו בבוקר כשאנחנו עוברים לידו, הוא מקבל משמעות נוספת המתחברת לתחילתו של יום העבודה.
מעט אחרי האנדרטה אנו עוצרים בקפה 'דונה' (Dona Cafe) לארוחת בוקר שכוללת מיץ תפוזים טרי, טוסטים וביצים, ועכשיו אנחנו מוכנים לטרוף את הקמינו! אנו מתחברים לרחוב המרכזי, Rua Urzaiz, והולכים בו כמעט לכל אורכו (כ-2 ק"מ) עד לפניה צפונה ברחוב טולדו. אגב, כנראה שרבים מעולי הרגל לא יודעים בדיוק מתי לפנות צפונה מהרחוב המרכזי, בהעדר סימוני חיצים צהובים בשלב זה, וכך קורה שכמה אנשים מקומיים שאנו פוגשים בקטע האחרון לפני הפניה, טורחים לעצור אותנו ביוזמתם ולהסביר לנו בדיוק איפה צריך לפנות. סחתיין, תודה להם! מעט לאחר הפניה אנו עוברים ליד 'כנסיית ההתעברות ללא רבב' (Church of the Immaculate Conception) הידועה יותר בכינויה: 'כנסיית הפסגות' (Iglesia de los Picos) בגלל גג השפיצים המיוחד שלה. הכנסייה הזו בעת הקמתה, 1968, נחשבה לפורצת דרך בסגנונה האדריכלי המיוחד והלא-שיגרתי, ועוררה סביבה ויכוחים רבים.
הדרך ממשיכה ברחובות הצפוניים של ויגו עילית, ובשלב מסוים מופיע על האספלט ציור נחמד של קו גלי בצהוב וירוק ואנחנו ממשיכים אתו עד לדרך סלולה הנקראת Camino da Traida dosAugas. הדרך הסלולה הופכת במהרה לדרך עפר יפה המתפתלת בינות לעצים עד שאנו מגיעים למפל קטן ונחמד, Rego Fondon waterfall. ליד המפל אנו פוגשים זוג גרמני בשנות ה-40 שלו, אנה וגיאורג, שהולכים היום במקביל אלינו וכבר ראינו אותם מוקדם יותר. אנו משוחחים אתם מעט על הקמינו ועל ההיסטוריה שלו (הם נשמעים בהחלט בקיאים, במיוחד גיאורג), ובסוף מגיעים כמובן לכדורגל ולמשחק גמר ליגת האלופות המתקרב, ועל תרומתו של טוני קרוס, שחקנה הגרמני של ריאל.
מכאן הדרך ממשיכה עם תצפית נהדרת לעבר מפרץ סן סימון, אותו מפרץ מול ויגו שבו בשנת 1702 טבעו מספר ספינות ספרדיות עם זהב שהביאו מאמריקה (אירוע שהופיע כזכור ב'20 אלף מיל מתחת למים' של ז'ול ורן). אפשר גם לראות היטב את מיצר ראנדה ואת הגשר התלוי הנהדר גשר ראנדה (Ponte de Rande), שאורכו הכולל 1,558 מטר (401 מטר בין שני המגדלים) ונפתח ב-1981. גשר זה מחבר מעל המיצר בין חלק היבשת עליו אנו צועדים, ליד הכפר קאבאנאס (Cabanas), ובין לשון היבשה המובילה לעיר פונטבדרה אליה נגיע מחר. הראות היום פנטסטית וניתן גם לראות במרחק את איי סייז (Illas Cies), הנמצאים במקום בו הנהר של ויגו מתחבר לאוקיאנוס האטלנטי.
כשאנחנו מגיעים לנקודה הגבוהה של היום, אנחנו מגלים קפה-מסעדה (Taperia O Eido Vello) במיקום מדליק, ולא רק זה, מסתבר שנמצאים כאן כבר כמה מידידינו הוותיקים ושותפינו לדרך החוף. מה אגיד לכם, זה מרגיש ממש כמו פגישת מחזור! נמצאים כאן קריסטול ומארק, 'הנסיכה' ליבאנה ופול האירי שכבר הלך בעבר בקמינו דל נורטה (וממהר להרגיע שהוא וליבאנה רק לקחו חדר יחד בויגו, אבל הם לא זוג), סוזאן וארבעת ילדיה ('זהבה ושלושת הדובים') ושתי נשים גרמניות שפגשנו כבר מספר פעמים. איזו שמחה! אנחנו מזמינים בירות וקלרה, קולה לגלי, וגם זוכים לחתימה בדרכוני הצליינים שלנו, מה צריך יותר? גם מהקפה-מסעדה הזה יש תצפית נהדרת על המפרץ והגשר, והאווירה סביב נהדרת. לא בא לנו לזוז מכאן...
בהמשך הדרך היפה לכיוון רדונדֶלה אנו צועדים יחד עם חלק מהחבר'ה הוותיקים. יש אווירה של 'סוף קורס', נשבר הדיסטאנס, וכולם מדברים עם כולם. ויש עיסוק בשאלה האם כשניפגש עם עולי הרגל הרבים שמגיעים על השביל המרכזי, בעיקר מטוי (Tui), עדיין נשמור על הקשרים הישנים בינינו, 'אנשי החוף'? שביל ההליכה יורד בנוף יפהפה, בינות לעצים, ואני מנהל שיחה ארוכה עם 'הנסיכה' ליבאנה. מסתבר שהיא מהעיר ברמן ("אצלנו אין עליות וירידות, רק מישורים...") וזה לה הקמינו הראשון. לגבי המשך הדרך עד לסנטיאגו (כ-90 ק"מ מרדונדלה) היא מתלבטת, אולי היא תלך את זה ב-3 ימים במקום 4 ימים כפי שרובנו מתכננים. מכיוון שהיא הולכת מצוין, לא נראה לי שתהיה לה בעיה, השאלה (אני שואל אותה) כמה זמן היא תקדיש לפאדרון, שזה המקום הכי חשוב במסלול הפורטוגז. מצטרפת לשיחה גם סנדרה, בחורה גרמניה מתולתלת בשנות ה-40 שלה, ממינכן, שהיום התחברה לליבאנה ועכשיו הן הולכות ביחד ומנסות לגבש תוכנית משותפת.
כנסיית סן אנדרס (San Andres) שבקהילת Cedeira סגורה (חשבנו לקבל כאן חותמת); לא הרחק ממנה יש מסעדה, ופול יחד עם ליבאנה וסנדרה נכנסים לשם, בעוד אנחנו מחליטים להמשיך עד רדונדלה בלי לעצור, ואז לאכול שם. ואכן קצת אחרי שלוש בצהרים אנחנו נכנסים בשערי העיר רדונדלה, הכי מוקדם שסיימנו יום הליכה עד כה, וגם מרחק ההליכה הכי קצר, כ-18 ק"מ. הלילה אנחנו ישנים בפנסיון שנקרא 'הכוכב הטוב' (A Boa Estrela) וממוקם ממש על ציר הקמינו, תנאי שירות! בחורה צעירה ואדיבה מקבלת את פנינו בקומת הקרקע של הפנסיון, רושמת פרטים ודרכונים ומראה לנו את חדרנו בקומה השנייה, מיטה זוגית לגלי ויואבי ומיטת קומותיים לאספי ולי. המקום נראה נקי, יפה, אסתטי, עם ריהוט מודרני, ויש גם מכונת כביסה (תשלום במטבעות), אחלה!
בעיר רדונדלה (Redondela) שבחבל גליסיה חיים 29,194 תושבים (2018). האייקון המפורסם ביותר של העיירה הם שני 'גשרי דרכים' (ויאדוקט) למסילות ברזל שנבנו במאה ה-19, ומכאן גם שם החיבה שניתן למקום: 'כפר גשרי הדרכים' ("Village of the viaducts"). בינתיים הכפר הפך לעיר אשר ממוקמת בקצה העליון של 'השפך של ויגו' (Ria de Vigo), אותו לא ניתן לראות מהעיר עצמה. מספרים שיש בעיר אווירה חיה עם בארים, מסעדות ובתי קפה שנמצאים מעט מערבית לרח' אלפונסו 12 שלאורך נהר קמפלו (Campelo) והפארק העירוני. טוב, את זה נצטרך לבדוק בהמשך הערב, כי לפחות כרגע העיר הזאת נראית די כפרית ומנומנמת.
בינתיים אנחנו מתארגנים ויוצאים לשוטט מעט בעיר, אחר-כך נחזור להתקלח ואז נצא לארוחת ערב. עולים צפונה לאורך רחוב אלפונסו 12 עד לכיכר ג'וזה פיגוארו (Plaza de Jose Figueroa), שם ממול ניצב בית העירייה ועל המרפסת החיצונית שלו תלוי שלט ורוד גדול בשפה הגליסיאנית: "מועצת העיר רדונדלה דוחה אלימות נגד נשים". יפה. בכיכר עצמה יש שתי מסעדות, אחת מהן היא Los Leones ('האריות'), שמתמחה בהמבורגרים, ואנו מסמנים אותה כאפשרות לארוחת ערב, אם לא נמצא משהו יותר מדליק. בינתיים, כדי לנשנש משהו, אנחנו קונים בסופר מעט אוכל, פירות בעיקר, ומתישבים בקצה הפארק, לא הרחק מהנהר, לאכול אותו, אבל אז מגיע הגשם, שהתאפק כל היום ועכשיו נגמר לו, ומתחיל להמטיר עלינו... חוצפה! אנחנו ממהרים למצוא מחסה במרפסת המבנה 'הרב-תכליתי' הסמוך, מחכים שהגשם יסתיים ולאחר מכן חוזרים לפנסיון שלנו.
מאוחר יותר בערב, אחרי מקלחת ולקראת תשע שאז נפתחות מסעדות רבות, אנו חוזרים לאכול ב'אריות', אחרי שלא גילינו משהו אטרקטיבי יותר. ההמבורגרים שנראו נהדר בתמונות, מתגלים כבינוניים לגמרי ואנחנו מאוכזבים. אגב, בדיעבד מסתבר שיש כאן בעיר גם סניף של מסעדת ההמבורגרים La Pepita שאהבנו בבאיונה, למי שבעניין. אספי הלך בינתיים לאיזה בר בו מגישים אוכל טבעוני ומאוחר יותר נגיע לשם לאסוף אותו. אחרי האוכל אנחנו הולכים לפצות את עצמנו בגלידה, יש כאן זכיין מקומי של 'ביקו' וגם יואבי שוויתר קודם על ארוחת ערב מגיע, כי על גלידה לא מוותרים. עוד יום הולך ומסתיים לו. האמת היא שציפיתי לראות ברחובות הרבה יותר צליינים משוטטים, כאלה שהגיעו מהנתיב המרכזי של הפורטוגז, אבל פגשתי רק מעט פרצופים חדשים שנראים כצועדי קמינו. טוב, נראה מה יהיה מחר, וגם מה יביאו לנו השמיים עמוסי ענני הגשם.
ובינתיים סיכום קצר של יום ההליכה ה-9: אז ככה, זה היה יום הליכה אחרון שלנו בציר החוף, יום שהביא עמו אווירה של 'סוף קורס' ומפגש מרגש עם כמה מידידינו הוותיקים ושותפינו לדרך החוף, וגם תהיות של איך זה ייראה וירגיש כאשר יצטרפו ההולכים המגיעים מהנתיב המרכזי של הקמינו פורטוגז. בס"ה יום עם נוף נהדר, יום מהנה וקצר בהשוואה לכל ימי ההליכה הקודמים שלנו (רק 18 ק"מ). ויש גם 3 המלצות: 1. ללמוד היטב את היציאה מויגו, במיוחד להולכים ללא האפליקציה, כדי לא לפספס ולהסתבך. 2. ליהנות מהנוף! יש הרבה נקודות תצפית בדרך ושווה לעצור מדי פעם וליהנות מהנוף. 3. לעשות הפסקה בקפה-מסעדה Taperia O Eido Vello במקום הכי גבוה לאורך מסלול ההליכה, שווה ביותר וגם ניתן להחתים את דרכון הצליינים (https://www.instagram.com/oeidovello/).
