חודש ושבוע בבולגריה. חודש של התחלות, של הסתגלות. הסתגלות לזה שאני כבר לא סולה (זה עדיין מרגיש מוזר לפעמים), הסתגלות למזג אויר (היום היה מינוס 3), הסתגלות לשפה שהמילים היחידות שהצלחתי לקלוט הן "תודה", "כן", "לא", ואולי "שלום" (אני עדיין מתבלבלת). הסתגלות לאנשים ופתיחות לחברויות חדשות, הסתגלות לזוגיות מרגשת, למגורים חדשים יחד, אחרי כל כך הרבה שנים של לבד. הסתגלות לבית. ליציבות. לשגרה. אני בן אדם של שגרה?
נכון שבבנסקו הייתי כבר כמה פעמים אבל עכשיו זה שונה. עכשיו אני לא אורחת, אני לא תיירת, לא באתי לשבוע ואני הולכת. עכשיו באתי כדי להישאר. כמה להישאר? אני לא יודעת. כמה שירגיש. אולי לייצר פה עוגן ובסיס, הרי רציתי את זה כל כך, אחרי כל השנים של הטיולים והנדודים בעולם.
החודש האחרון היה חודש של קצת התכנסות בתוך עצמי ויציאה מ'השוק', אולי קודם של קבלה של השוק, ואז ניסיון להבין איך אני מתחילה לייצר לעצמי פה שגרה שאני אוהבת. לאט לאט. עם חמלה ורוך, לא לכעוס על עצמי שאני לא עושה משהו מספיק מהר, ושאני לא בקצב, שאני איטית. לקבל את השינוי, ולהבין שגם הגוף עובר משהו, וגם הלב. וצריך רגע זמן לעכל את כל זה.
אז ניסיתי להתחיל לבנות לעצמי עוגנים, למצוא מקומות שאני אוהבת, שאוכל להיות בהם ביחד וגם לבד. כאלו שיתנו לי את התחושה שהכל בסדר, שהתחלה זה לפעמים גם כואב ולא נעים בגוף אבל גם מרגש, ואחר, וטוב. מקומות שיהיו ה"מקום השמח" שלי, שאליהם אוכל תמיד לחזור.
בימי שישי ארוחת שישי, או שאנחנו מבשלים ומארחים אצלנו או שאוכלים אצל חברים, בימי ראשון יש שוק שאנחנו קונים בו יותר מדי פירות וירקות, בשבתות יש בראנץ' עם החברים או משהו נחמד שאנחנו עושים יחד. כמובן שכבר יש לי פה את קפה הבית המתוק שאני מגיעה אליו כמעט כל יום, ויש חדר כושר שהתחלתי ללכת אליו, ואפילו, מה אתם יודעים, מאמנת כושר צמודה😂, לא יודעת אם בארץ הייתי עושה את זה אבל כאן זה נגיש ובמחיר מצחיק של 40 ש״ח. מצאתי סטודיו לפילאטיס עם שיעורים בבולגרית ומורה מקסימה, והבוקר הייתי בשיעור השני וזה הרגיש טוב לבוא למקום שאני כבר קצת מכירה (ולא בשוק כמו בפעם הראשונה שלא ידעתי איפה זה וחיפשתי וזה הרגיש שאני באמצע שומקום, ובמזל היו קבוצה של נערות ששאלתי אותן ואחת מתוקה שהבינה אנגלית, וממש רצה איתי כי איחרתי לשיעור והראתה לי בדיוק איפה הסטודיו).
הבולגרים מקסימים ואדיבים, תחושת הביטחון פה גבוהה בכל שעות היום, יש לי אפילו חברים חדשים, כאלו של פלו שהכרתי, או מישהי שהכרתי בשיעור פילאטיס, וחברים ישראלים ישנים חדשים שגרים פה. וזה לאט לאט מתחיל להרגיש טוב:)
ואם אנחנו עוד לא מכירים אז, היי! נעים מאוד, אני אלה אוסמו, בעלת SOLA- מיזם עסקי חברתי שמעודד נשים לטייל לבד בעולם. בת 35, במקור קיבוצניקית מגרופית שבערבה, נוודת דיגיטלית, יזמת ומרצה. עד לפני כ-4 שנים עברתי באינספור מסלולים במגזר הציבורי וטיפחתי קריירה חברתית, מעצימה ומשפיעה. סללתי את דרכי כאישה וכבת אדם בנחישות ועם גב זקוף, אבל אף אחד מן המסלולים שתיארתי עד כה לא שינה את חיי כמו ההחלטה ה"בלתי שפויה" :) שלקחתי לפני כ-4 שנים - לעזוב הכל ולצאת לטייל בעולם. לבד. לטייל לבד בעולם - זו רכבת ההרים המפחידה והטובה ביותר עליה עליתי. רכבת שהעניקה לי את כל מה שמעולם לא חשבתי שיהיה לי, שהפכה אותי לבעלת עסק, לנוודת דיגיטלית ולמגשימת חלומות סדרתית, רכבת שחיזקה והעצימה אותי באינספור דרכים ובעיקר לימדה אותי שאין משהו, או מישהו, (מלבדי) שיוכלו לעצור אותי מלהגשים את חלומותיי.
מוזמנים לעקוב אחרי המסע שלי באינסטגרם ובפייסבוק:
https://www.instagram.com/ellaosmo.sola/
https://www.facebook.com/ella.osmo/
לאתר של סולה עם פרטים על המיזם ועל תכנית הליווי לפני טיולים לבד בואו לכאן:
