יידן, שבעס זאל זיין!

ראש השנה מתקרב ובעקבותיו החגים כולם.

אני אוהבת חגים -; המשפחתיות, האוכל, השירים והתפילות. אבל באלבניה לא סביר למצוא יהודים לחגוג איתם. ההערה הזאת היתה יכולה להישמע צינית, בהתחשב בגורלן של קהילות יהודיות אחרות במזרח אירופה ובבלקן, אבל המקרה של אלבניה שונה. הגאווה הגדולה של האלבנים במדינה שלהם היא בכך שהם מכניסי אורחים ומסייעים לכל דורש. באלבניה היתה קהילה יהודית של כמה מאות אנשים, ערב מלחמת העולם השניה. חלקם היו אלבנים וחלקם היגרו מארצות שכנות מפחד הכיבוש הנאצי. באלבניה הם מצאו בית ומקלט. גם אחרי הסיפוח של אלבניה לאיטליה הפאשיסטית, היהודים המשיכו לגור בה ואף יהודי אלבני לא נשלח למחנות. האלבנים הגנו בנחישות על היהודים שחיו בקרבם. שנים רבות לאחר מכן הם עשו אותו הדבר בשביל פליטים במלחמת הבלקן (לא רק האלבנים שברחו לשם מקוסובו). השלטון הקומוניסטי ששרר במדינה עד שלב די מאוחר אסר על הפולחן דתי וגם לא נתן לצאת מהמדינה. ב-91', כשהמצב בבלקן התחיל להתערער -; כל היהודים שהיו אז באלבניה עלו לארץ.
 אז ברוך ה' -; מצב היהודים טוב. רק שעכשיו אין מי שיארח אותי לחגים...

כדי למצוא פתרון יצירתי למצב פרסמתי מודעה בקבוצה היהודית ב-CouchSurfing -;

"ישראלית שמטיילת באלבניה מחפשת משפחה פה או בסביבה הקרובה להתארח אצלה בראש השנה".

למחרת הגיעה התגובה -; "הי, אני מולי ולמיטב ידיעתי אני כרגע היהודיה היחידה באלבניה!
 אני לא אהיה כאן בראש השנה, אבל אם את רוצה לבוא אלי לשבת אני ממש אשמח לשבת יהודית ביחד".

האינטרנט הוא כלי מדהים לחיבור בין אנשים.

יאללה, קיבלתי הזמנה לשבת -; ברור שאני נוסעת!

 הודעתי לחבר'ה שאני עוזבת בקרוב ומצאתי משפחה חמודה שהציעה לי טרמפ למחרת עד יאלי. יאלי הוא חוף יחסית מבודד וממש יפה. החול נקי ורך והים נפרש רחוק רחוק וממלא את העין והלב. בשיא העונה גם כאן היה מלא, אבל עכשיו נמצאים פה חוץ מאיתנו רק עוד שני זוגות נודיסטים בהירים. להפתעתי, ההורים שבאתי איתם לא מוטרדים מהעניין בכלל. הם פשוט פורשים שמיכות במרחק כמה צעדים, מוציאים את האוכל ורצים עם הילדים למים.



לפנות ערב בנינו את שני האוהלים שלנו, בישלנו ארוחת ערב קטנה והזמנו את שני הזוגות להצטרף. הם קרואטים והגיעו לאלבניה לחופשה של שבועיים בחופים, נודדים מחוף לחוף, מתחברים עם אנשים ומצלמים המון תמונות. מחר הם נוסעים לוולורה (Vlore) לבלות שם את סוף השבוע. מרשים -; לשם בדיוק אני צריכה להגיע!

 

בלילה שמענו סיפורי לילה טוב. אני הקשבתי, למרות שלא הבנתי מילה. שיפ זו שפה כל כך משונה! היא קצת מזכירה איטלקית לפעמים וקצת בולגרית וקצת לא מזכירה כלום. יש לה ניגון זר ולא ברור. הסיפורים היו מוצלחים כנראה, כי הילדים נרדמו ממש מהר. אחרי שהם נרדמו, בעזרת ציורים ותנועות ידיים ולמירה (Valmira) הסבירה לי את משמעויות השמות שלהם: "ולמירה" פירושו "גל טוב". היא אמא של גזים (Gezim), ילדה בת 6 שפירוש שמה הוא "שמחה", ושל לואן (Luan), בן 4 וחצי שפירוש שמו הוא "אריה". לבעלה קוראים פאטמיר (Fatmir) -; "מזל טוב". משפחה לבבית ומקסימה.

 עם הקרואטים לא היה לי ממש חיבור, אבל הם הביאו אותי עד ולורה וזה מה שחשוב. בוולורה לא ממש קבעתי עם מולי, אבל תיארתי לעצמי שזו לא עיר גדולה כל כך ובטח יהיה בסדר. חצי טעות - ולורה היא עיר גדולה. למזלי, מולי היא סלב מקומי -; מתנדבת אמריקאית של חילות השלום. ברגע שראו אותי, עם מראה התיירת והתרמיל על הגב ישר הבינו למי אני שייכת...

מולי באה לאסוף אותי, עשינו ביחד קניות לשבת ואז היא חזרה לעבודה ואני השתלטתי על המטבח שלה והעמדתי ארוחה ענקית לשבת. היא חזרה לפנות ערב עם עוד חברה, גם היא מחילות השלום וביחד הן עשו לי שיחת היכרות עם אלבניה. הן מוצבות שם קצת יותר מחצי שנה ואמורות להישאר שנתיים בסך הכל. מולי אדריכלית וקייסי מהנדסת מים. השיחה היתה ממש מעניינת.
 פתאום נשמעו קולות מוזרים מהשירותים ומים התחילו לזרום במסדרון. הצפה! תוך חצי שעה התכנס אצלינו כל הבניין -; מהג'ושה (סבתא) הכי זקנה ועד הילדים של השכנים מלמטה, כל אחד ממליץ המלצות ואף אחד לא יודע איפה סוגרים את המים... מלא סמרטוטים, דליים, רעש ובלאגן, עד שהגיע האינסטלטור, העיף מבט, סגר את השיבר והתיישב לחשוב. "טוב, בנות, אם בינתיים נרגענו קצת והוא חושב... מה דעתכן שנעשה קידוש ונתחיל? כבר מאוחר". מולי וקייסי שתיהן פתחו עיניים מופתעות, הסתכלו עלי, הסתכלו על כל באי הבית, על האינסטלטור שמתלבט מה לעשות, והתחילו לצחוק צחוק מתגלגל ומיואש, שהתפשט כמו גל בסלון ואל עבר חדר המדרגות והדביק את כל מי שבסביבה. "קדימה, עלי". מצאתי את עצמי עושה קידוש וארוחת שבת שלמה עם שתי אמריקאיות ועשרים אלבנים, שמאוד הסתקרנו לגבי הטקסים והמשמעויות. את ההסברים הפעם השארתי למולי. יש גבול למה שאני מסוגלת להסביר בפנטומימה... כולם נכנסו ויצאו כל הזמן, הביאו עוד ועוד אוכל להוסיף לארוחה, התרגשו מזה שמולי חוגגת חג שלה וסיפרו המון סיפורים בשיפ מהירה מדי שאף אחת מאיתנו לא הצליחה להבין. אחרי שעתיים קלטנו שהאינסטלטור לא נמצא שם יותר... סיפור הזוי. למחרת הוא חזר. החליף את מה שהחליף, תיקן את מה שתיקן ולא רצה לקחת כסף.

ביום ראשון מולי נסעה לכנס בטיראנה והשאירה לי את הבית שלה, ושני אורחים שהצטרפו דרך CouchSurfing גם הם -; ג'ובאני האיטלקי ואליסה זוגתו האלבנית, זוג מופרע ומצחיק. על ג'ובאני ואליסה, על שינוי התכניות (שוב), על החוף הנסתר, הטרמפ המדהים מהבית עד רומא ואיך הסתדרתי בראש השנה -; בפוסט הבא.
 שבוע טוב!